הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף י"ג

אם הוא משער שעל ידי שיספר שאדם פלוני גרם לו עוולה, יהיה לו תועלת להבא, כגון שיספר לאנשים שפלוני נשמע להם, והם יוכיחוהו ועל ידי זה ישיב לו את הנזק או הגזילה שגרם לו, מותר לו לספר להם ולבקש שיעזרו לו. ולפעמים יש תועלת גם לא בענין ממון. כגון אם נודע לו בבירור שפלוני רוצה לחרפו ולגדפו על ענין מסויים, אם יספר לאנשים חשובים או לקרוביו של פלוני, והם יאמינו לו וימנעו מפלוני לחרפו או לגדפו. או אפילו אם סיפר עליו כבר, אבל על ידי שיספר לקרוביו או אנשים שמשפיעים עליו, על ידי זה יפסיק לספר עליו – בכזה מקרה מותר לספר להם. ואפילו שבאלו האופנים יתבזה חבירו כשמספר על הרעה שגורם לו – מותר. כיון שאין כוונתו אלא לשמור את עצמו מהיזק או מצער וביוש.

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף י"ד

אבל צריך להיזהר בהיתר זה שלא יחזרו כל השבעה פרטים. א. שיראה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים. ב. שלא יחליט מייד שהענין שחבירו גורם לו הוא גזל, אלא יתבונן היטב אם לפי התורה הדין איתו. ג. שאם הוא משער שלהתווכח עמו בעצמו יועיל, צריך לדבר איתו קודם לפני שמפרסם לאנשים. ד. שלא יגזים אפילו במעט בסיפור הדברים. ה. שיכווין לתועלת, ולא מפני שנאתו למזיק לו. ו. אם יש עצה אחרת לסובב את התועלת שיפסיק להזיק לו, חייב לעשות עצה אחרת ולא לספר. וגם אם יכול לספר את הסיפור בפחות גנאי, חובה להמעיט בגנאי חבירו במידת האפשר. ז. שלא יסובב על חבירו יותר נזק ממה שהיה מסובב אילו העידו עליו בבית דין.

קטע מספר שמירת הלשון

פרק ה' חתימת הספר "שנשית לבנו למסילה שהלכו בה אבותינו"

ונלך במסלה אשר דרכו בה אבותינו וכמו שכתוב "שתי לבך למסלה דרך הלכת". וזה לשון התנא דבי רבא אליהו פרק כ"ג : וכשהיו ישראל במצרים ובמדבר הן היו תמימי דרך בדבר וכו'. וכשהיו ישראל במצרים נתקבצו כולם וישבו יחד, משום שהיוו כולם באגודה אחת וכרתו ברית יחד שיעשו גמילות חסדים זה עם זה זה, וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב, ולעבוד את אביהם שבשמיים לבדו, ושלא יניחו לשון בית יעקב אביהם, ושלא ילמדו לשון מצרים מפני עבודת אלילים. כיצד? כשהיו ישראל עובדים את אביהם שבשמיים לבדו במצרים ולא היו משנים את לשונם היו המצרים אומרים להם: למה לא תעבדו את אלוהי מצרים ויקל עבודתו מכם? משיבים ישראל ואומרים להם: וכי שמא עזבו אבותינו אברהם יצחק ויעקב את אביהם שבשמיים שיעזבו בניהם אחריהם אותו? ואמרו להם המצרים לאו וכו'. ומלין את בניהם במצרים. ואמרו להם המצרים במצרים "אולי אם לא תשמרו ולא תמולו יקל מכם העבודה הקשה? היו ישראל משיבים ואומרים: שמא שכחו אבותינו את ברית אלוקינו בשמים שישכחו בניהם אחריהם? ואמרו להם: לאו. ואמרו להם ישראל: כשם שלא שכחו אבותינו, כך לא נשכח אנו לעולם. דבר אחר: כשהיו ישראל מלים את בניהם במצרים היו המצרים אומרים להם: למה אתם מלים את בניכם, והלא לאחר שעה אנחנו משליכים אותם בנהר? ואומרים להם ישראל: אנחנו נמול אותם ואחר כך עשו להם כרצונכם. וכשהיו ישראל עושים שבעת ימי המשתה, היו המצרים אומרים להם: למה אתם עושים שבעת ימי המשתה, והלא לאחר מכן אנחנו מוציאים אתכם לעבודת פרך? אמרו להם ישראל: אנחנו נעשה שבעת ימי המשתה, ואחר כך עשו לנו כרצונכם. בכל אלו הדברים היו המצרים מחרפין את ישראל, ומכין אותם ופוגעים בהם, ומפחידים אותם ואין לישראל מנוס מפניהם שנאמר (תהילים מ"ד י"ד) "תשימנו לחרפה לשכינינו, לעג וקלס לסביבותינו וגו'. כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך" וגו'. אם כן אף אנו נשים לבנו למסילה ההיא ונראה לגמול חסד זה עם זה, ונשמור את ברית אברהם יצחק ויעקב לעבוד את אלוקינו שבשמים לבדו. ולא נטה לבנו להסתת יצר וטענותיו כמו שלא הטו ישראל אוזנם לטענת המצרים, אף שהמצרים הציעו בזה להקל עולם מעליהם. ועבור זה יקויים בנו הכתוב (מיכה ז' ט"ו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". במהרה בימינו אמן.