הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף ט"ו

וצריך שיקול דעת גדול לפני שמחליט לספר על חבירו שגורם לו עוולה או נזק. כי אם לא מילא בשלימות אפילו פרט אחד, מסתכן ב"מוות וחיים ביד הלשון". ואם לא יתכנן מראש איך לספר, בוודאי יכשל בחטא של לשון הרע. כי בשעת מעשה מתגבר כח הכעס על האדם ויבוא לספר יותר ממה שמותר לספר לפי הדין.

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף ט"ז

ומכל זה אנו למידים את גודל הטעות של אנשים שמספרים לשון הרע על חבריהם בתואנה שהחבר סיפר עליהם לשון הרע גם. וטעות גדולה היא מכמה טעמים. א. כיון שאסור להאמין שפלוני סיפר עליו לשון הרע. ב. גם אם נכון הדבר שסיפר עליו, אין לו שום היתר לספר עליו לשון הרע.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (3)

וסיים הכתוב (משלי כ"ד ל"א) "וגדר אבניו נהרסה". ובאורו - שבהמשך הזמן אף גדר של אבנים החזק נהרס. ונעשה הכרם למדרס רגליים לכל עובר ושב ואין שווה מאומה. וכן הוא האדם, אשר לא יביט למוצא שפתיו, והם כהפקר אצלו: כל הגדרים החזקים שהיה לו עד עתה על הנהגתו - כולם יהיו נהרסים. ועל כן צריך האיש הנלבב, כשרוצה לתקן מעשיו, תחילת הכול לעשות גדר לכרמו. דהיינו לשמור פיו ולשונו בשמירה יתירה, שלא יוסיף לדאבה עוד. ומה שהמשיל בשם הכרם, לבד שכל בית ישראל חשובים ככרם, כמו שכתוב בישעיה (ה' ז'): "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". וכל איש ישראל יש לו חלק בכרם הזה. מלבד זה לכל אחד יש כרם מיוחד בגן עדן. כמו שכתוב (קהלת י"ב ה'): הולך האדם לבית עולמו. וצריך לשמור שמירה יתירה לנטוע בו נטעי נעמנים ולשמרו שלא יתקלקל.