הלכות שמירת הלשון

הלכות לשון הרע, כלל י', סעיף י"ז

אם נעשה נזק לראובן. ובא ראובן ושאל את שמעון "מי עשה את הנזק הזה?". אפילו אם הוא מבין שראובן חושד בו שהוא גרם את הנזק, אסור לגלות לו מי עשה את זה. אלא יענה "אני לא עשיתי". וכל זה מפני שורת הדין. אבל לפנים משורת הדין ראוי לבעל נפש שיתחמק ויטיל על עצמו את האשמה. כמו שמובא בסנהדרין (י"א.) שכמה תנאים הטילו על עצמם האשמה במקום לומר שהם לא עשו את המעשה, כדי שלא יתוודע מי החוטא ויתבייש. תם ונשלם חלק ראשון מספר חפץ. חיים.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.