הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל א’ סעיף א’ ב’

סעיף א': המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תלך רכיל בעמך". ועוון גדול הוא. וגורם להרוג נפשות רבות מישראל. לכן נסמך לו "לא תעמוד על דם רעך". צא ולמד מה אירע מרכילותו של דואג האדומי, שנהרגה על ידי זה נוב עיר הכהנים. ולאו זה שכתבנו הוא מה שהתורה כתבה בפירוש על איסור רכילות. אבל גם בלי זה עובר לעיתים על הרבה לאוין ועשין אחרים. כמו שמבואר בפתיחת הספר. סעיף ב': איזהו רכיל? שטוען דברים מזה לזה והולך ואומר "כך אמר פלוני עליך". "כך עשה לך פלוני". "כך שמעתי עליו שעשה לך". "כך שמעתי עליו שרוצה לעשות לך". אפילו אם אין גנות בעצם הסיפור , ופלוני היה אומר את זה אף בפניו, ואילו היו שואלין לפלוני עצמו לא היה מכחיש, אפילו כך נקרא רכילות.

הלכות רכילות, כלל א’, סעיף ג’

דע, שאיסור רכילות הוא אפילו אם אין מתכווין בליבו להכניס שנאה על פלוני. ואפילו אם גם לפי דעתו כדין עשה פלוני שדיבר עליו או עשה לו את המעשה הזה. כגון ששמעון מוכיח את ראובן על מעשה שעשה לו. וראובן מצטדק שהצדק איתו, ואפילו יהודה מסכים איתו. אם הוא משער שתיכנס שנאה בלב שמעון על יהודה - אסור לומר לראובן שיהודה מסכים איתו. למרות שלדבריו יהודה לא עשה שום עוול כשמסכים איתו, בגלל שהוא עצמו חושב שהוא עצמו צודק.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ב’ עוד מענין “מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו” (1)

והנה אמרו חז"ל ביומא (ל"ט.) על הפסוק (ויקרא י"א מ"ג): "ולא תטמאו בהם ונטמיתם בם". אדם מטמא את עצמו מעט - מטמאין אותו הרבה. מלמטה - מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה- מטמאין אותו בעולם הבא. והנה רש"י פירש שם: מטמאין אותו הרבה- מניחין אותו להיטמא הרבה. אבל לשון מטמאין דחוק על זה. אבל לפי מה שהעתקנו לעיל דברי הזוהר הקדוש, ניחא בפשטות. והוא שכתב שם שעל ידי דיבורים אסורים שדיבר, נמשכה רוח הטומאה עליהם, ואחר כך נוטלין החיצונים אלו הדיבורים האסורים הטמאים, ומטמאין בהם כל דברי הקדושה. ומאבד אותם בזה, שלא יוכלו לעלות למעלה לפני ה' יתברך , אחרי שרוח הטומאה מרחפת עליהם. וזהו שאמרו: מטמאין אותו הרבה. ומה שאמרו : מלמטה - מטמאין אותו למעלה, היינו שנמשכת טומאה מלמעלה גם על שורש נפשו. ומה שאמרו: מטמאין אותו לעולם הבא - היינו בעת שימות, ונפשו תשוב לאלוקים, אשר נתנה ליתן שם דין וחשבון, ורצונו יהיה בוודאי שיכניסוהו לגן עדן- יפגועוהו המשחיתים וילבישוהו לבוש מאוס וטמא שנברא מעוונתיו, ומי יוכל לשער גודל הבזיון והכלימה, שיהיה לו על ידי לבוש זה. ומוכרח על ידי זה לרדת לגיהנם - מקום חושך וצלמוות להתכבס שם מחלאת עוונותיו.