הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל א', סעיף ד'

איסור רכילות הוא על אמת גמורה. ואין צריך לומר שאם מרכל בין שני חברים וגורם ביניהם שנאה, נקרא רשע ומתועב מאוד בעיני ה' בעבור זה. אלא אפילו אם בלא רכילותו היו שונאים מאוד, והולך ומרכל ביניהם, גם עובר על איסור רכילות.

הלכות רכילות, כלל א', סעיף ה'

אין חילוק באיסור רכילות בין אם סיפר לו מעצמו ברצונו, ובין אם חבירו הבין קצת מעצמו בדבר ועמד עליו והפצירו שיספר לו מה שדיבר פלוני לפניו עליו. ואפילו אביו או רבו הפצירוהו שיספר להם מה שדיבר עליהם פלוני, ואפילו אם הוא רק אבק רכילות, בכל אופנים אלו אסור לו בכל זאת לספר מפני איסור רכילות.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (4)

וגם צריך לעקור קוצים וברקנים מכרמו, דהיינו לאנשים שהפסידם בלשונו או שביזה אותם וצערם. צריך לפייסם בפיו, וגם להתוודות לפני ה' על שעבר על רצונו שכתוב בתורה. שכל עוונות שבין אדם לחברו הוא גם כן עבירה שבין אדם למקום, כידוע. ואפילו אם דיבר עליהם שלא בפניהם, ולא הועיל מעשיו - צריך בכל מקרה לשוב לפני ה'. ובזה יעברו הקוצים מכרמו, ותסולק רוח הטומאה שכסתה פניו. ועיין בחלק ראשון שער התורה, פרק א', שהרחבנו שם הדיבור בזה. וסוף הכתוב (משלי י"ג ז'): "מתרושש והון רב". ובאורו הוא: לפי מה שידוע שמי שעושה תשובה מאהבה, כל עוונתיו שעשה מתחילה נעשין לו כזכויות. ונמצא שכל מה שעשה יותר עוונות מתחילה נעשה רש יותר, ימצא אחר כך על ידי זה הון רב. והטעם אפשר כפשוטו, שמי שהוא עושה תשובה מאהבה, בוודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו, ובוכה ומתאונן, איך מלאו ליבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו ובטובו. וממילא נעלם החטא מעיקרו. ומקיים בזה מצוות עשה של תשובה. ונמצא שבכל חטא שעשה יש בו עכשיו מצות עשה של תשובה.