הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל א', סעיף ח'
אם שואל אותו חבירו "מה דיבר פלוני עלי". תלוי בזה. אם יש לו עצה מה להשיבו באופן שלא יהיה שקר גמור, וגם לא יהיה רכילות - יענה לו באופן הזה, ואל יוציא שקר מפיו.
אבל אם הוא מבין שחבירו לא יקבל תשובה זו, מותר לומר שקר גמור מפני השלום, אבל לא יישבע חס ושלום לשקר.
הלכות רכילות, כלל א', סעיף ט'
ודע, שאפילו אינו מספר לחבירו את שם האיש שסיפר עליו, רק מספר סתם ועל ידי סיפורו נודע לחבירו אחר כך מי סיפר עליו, או שחבירו ידע בעצמו מה עשו לו , רק לא ידע מי עשה לו, ועל ידי הרמז שלו נודע לחבירו מי זה - גם כן אסור מפני איסור רכילות.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ח' "דברי מוסר בענין חשבון הנפש" (4)
"תבוא ותכונן עיר סיחון". דרשו את המילה "עיר סיחון" באופן אחר. כי כתוב אחר כך (במדבר כ"א כ"ח) "כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון". ודרשו כך: אם אדם עושה את עצמו כעיר (חמור צעיר), שמהלך אחרי סייחה נאה (שמתפתה ליצרו), תצא אש מחשבון. זאת אומרת מאנשים שמחשבין חשבונו של עולם. "להבה מקרית סיחון", אלו הצדיקים שנקראו שיחין. (אילנות טובים). ותאכל את אלה שלא מחשבים את סופם.
ובאור הדברים לפי מה שאמרנו שהרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, וזה שאמרו "כי אש יצאה מחשבון", היינו אש של גיהנם שנברא על ידי העוונות. תצא אש מהם, שלא תשלוט בצדיקים, אלא ברשעים שלא מחשבים את סופם. וזה הפשט בסוף הפסוק "אכלה ער מואב". לרמוז שאכלה בעלי תאוות.
