הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ד', סעיף א'

איסור הרכילות הוא גם אם אינו מספר לו דבר חדש, אלא מסב את תשומת ליבו למעשה שעשו לו כבר והוא ידע, ומעורר מחדש את הענין. כגון שאומר לראובן "מה קורה בדינך", והשיב ראובן "פסקו כך וכך". ואומר לו "לא יפה שפסקו לך כך". אסור, כיון שעל ידי דיבורו נולד ענין חדש שגורם שנאה בלב ראובן על הפלוני שהיה איתו בדין.

הלכות רכילות, כלל ד', סעיף ב' ג'

אם ראובן גינה את שמעון בפני שניים, ועבר אחד מהם על איסור רכילות וסיפר לשמעון. אפילו ככה על השני להיזהר לא לספר לשמעון, וכל שכן אם רוצה להטעים את הסיפור יותר, ונקרא הולך רכיל אם מספר לו. ואפילו אם שמעון שואלו בסתם, לא בשביל לחזק את הסיפור, בכל זאת אסור לספר לו. כי כשמספר לו שוב מחזק יותר את השנאה לראובן, כיוון שמתקבל יותר כששומע משני אנשים ששמעו את זה. או שהמריבה תתעורר מחדש כיון שישמע את הסיפור שוב. ואם עבר וסיפר רכילות על חבירו, אין לו תקנה עד שיפייס אותו ויבקש ממנו מחילה, וגם יעשה תשובה לה', כיון שעבר על "לא תלך רכיל בעמך". וכמו שמבואר בחלק א' כלל ד' סעיף י"ב.

קטע מספר שמירת הלשון

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (7)

ומה טוב ונכון כמו שראיתי בכמה עיירות קדושות בישראל, שנתיסדה מקרוב חברה קדושה עבור גמילות חסדים, וקראוה בשם "סומך נופלים". שהם סומכים ומחזיקים ידי הנופלים שלא יתמוטטו לגמרי חלילה. וכך היא הנהגתם: שמלוים להם לכמה זמן סכום כפי תקנתם, ויקלו עליהם את התשלומים לפרוע מעט מעט בכל שבוע. ויש להם איש מיוחד מהחבורה או בחנם או בשכר , שהולך כל שבוע לקבץ ולאסוף מהלווים את התשלומים. וכך אף פעם לא חסר כסף בקופת החברה. ועתה ראה מעלות יש בהנהגה זו. שמלבד שמקיים בעת ההלואה המצות עשה של "והחזקת בו" והיא המעלה הראשונה שבמצות הצדקה, עוד הוא מתחסד בזה עם הלווה בענין הפרעון. וידוע מה שאמרו חז"ל בסוכה (דף מ"ט:) אמר ר' אלעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. המקום יחזק לבנו ללכת בדרכי חסדיו, וממילא לא ימוש ממנו גודל חסדיו. כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבא ל"ו): אם ראית זכות אבות וזכות אמהות שנתמוטטה, הדבק בגמילות חסדים. שנאמר (ישעיה נ"ד י'): "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה, וחסדי מאיתך לא ימוש"- זה גמילות חסדים. "וברית שלומי לא תמוט" - זה המשים שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, שגם זה גמילות חסדים הוא, ויקויים עלינו מה שאמר הכתוב (ישעיה נ"ד י"ד) "בצדקה תכונני"" וגו'.