הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ה’, סעיף א’

כשם שאסור לקבל לשון הרע מן התורה, אסור לקבל רכילות. שלא יאמין בליבו שאמת מה שסופר לו שכך עשה לו איש פלוני, או שכך סיפר אליו איש פלוני. והמקבל עובר בלא תעשה "לא תשא עליו שמע שוא" חוץ משאר הלאוין והעשין המפורטים בפתיחה. ואמרו חז"ל "שלושה לשון הרע הורגתן, האומרו, המקבלו, ומי שנאמר עליו". שכן אם יאמין מי שסופר עליו הלשון הרע, חוטא גם בקבלת לשון הרע. "והמקבלו יותר מן האומרו". ועוד אמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר "לא תשא שמע שוא" וסמוך לו נאמר "לכלב תשליכון אותו".

הלכות רכילות, כלל ה’, סעיף ב’

וגם על שמיעת רכילות יש איסור גדול כמו בלשון הרע, אפילו אם בשעת השמיעה עוד לא גמר בדעתו אם יאמין או לא. ומכל מקום, איסור קבלת חמור ממנו. כי לענין שמיעה אם הוא מבין מתחילת הסיפור שאולי יהיה לו תועלת על להבא כדי להישמר מהיזק, בוודאי מותר לו לשמוע כדי שיידע לחשוש ולהישמר. וכל זה שהתירו לשמוע הוא רק בשביל לחשוש ולהישמר אבל לא להאמין לסיפור. ועיין לעיל בהלכות שמירת לשון כלל ו' איך לנהוג בענין השמיעה לצאת ידי שמיים.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ג’ כמה פרשיות בתורה בענין “מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו” (1)

ראשון לכול מעשה דנחש. שסיפר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא. ובזה גרם מיתה לכל באי עולם. ובפרשת ויצא (בראשית כח כ) "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני וכו'". ואמרו חז"ל "ושמרני" מלשון הרע. ובפרשת וישב במעשה דיוסף שכתוב (בראשית לז ב) "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". שזו היתה הסיבה הראשונה לרדת בני ישראל למצרים. ובפרשת שמות (שמות ב יד) "אכן נודע הדבר". עוד שם שאמר משה רבינו עליו השלום (שמות ד א) "והן לא יאמינו לי". שהשיב לו השם יתברך "מה זה בידך וגו' והיה לנחש". עוד שם "והנה ידו מצורעת כשלג". ובפרשת יתרו (שמות יז ב) "וירב העם עם משה וגו' על ריב בני ישראל" וסמוך לו "ויבוא עמלק". ובפרשת משפטים "לא תשא שמע שוא" שהוא עומד על המספר ועל המקבל. וסמוך לו "לא תהיה אחרי רבים לרעות". ובפרשת תצוה ענין המעיל "שפה יהיה לפיו סביב" וכל הפרשה "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". וכל פרשת תזריע ומצורע. נגעי בתים, נגעי בגדים, נגעי אדם. "בדד יישב" מרוחק אף ממחנה ישראל. וכפרתו - צפרין המפטפטין. ובפרשת קדושים "לא תלך רכיל בעמך". "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". ובפרשת בהר "ולא תונו איש את עמיתו", ומדובר גם על אונאת דברים שהוא דיבור רע. ובפרשת נשוא (במדבר ה ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע". היינו אפילו אם הוא גדול בתורה כדואג. ובפרשת בהעלותך "ותדבר מרים ואהרן במשה" וגו. וכל פרשת שלח לך המדברת מענין המרגלים. ובפרשת חוקת "וידבר העם באלוהים ובמשה". ובפרשת כי תצא "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע". ואמרו חזל דבר רע- דבור רע. עוד פסוק "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים". ובפרשת תבוא "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא עומד על לשון הרע. וידוע שכל הארורים פתחו בברכה ואמרו "ברוך אשר לא יכה", הרי שהזהיר בזה תהיה לו ברכה.