הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ה', סעיף א'
כשם שאסור לקבל לשון הרע מן התורה, אסור לקבל רכילות. שלא יאמין בליבו שאמת מה שסופר לו שכך עשה לו איש פלוני, או שכך סיפר אליו איש פלוני. והמקבל עובר בלא תעשה "לא תשא עליו שמע שוא" חוץ משאר הלאוין והעשין המפורטים בפתיחה.
ואמרו חז"ל "שלושה לשון הרע הורגתן, האומרו, המקבלו, ומי שנאמר עליו". שכן אם יאמין מי שסופר עליו הלשון הרע, חוטא גם בקבלת לשון הרע. "והמקבלו יותר מן האומרו".
ועוד אמרו חז"ל שכל המספר לשון הרע והמקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים שנאמר "לא תשא שמע שוא" וסמוך לו נאמר "לכלב תשליכון אותו".
הלכות רכילות, כלל ה', סעיף ב'
וגם על שמיעת רכילות יש איסור גדול כמו בלשון הרע, אפילו אם בשעת השמיעה עוד לא גמר בדעתו אם יאמין או לא. ומכל מקום, איסור קבלת חמור ממנו. כי לענין שמיעה אם הוא מבין מתחילת הסיפור שאולי יהיה לו תועלת על להבא כדי להישמר מהיזק, בוודאי מותר לו לשמוע כדי שיידע לחשוש ולהישמר. וכל זה שהתירו לשמוע הוא רק בשביל לחשוש ולהישמר אבל לא להאמין לסיפור.
ועיין לעיל בהלכות שמירת לשון כלל ו' איך לנהוג בענין השמיעה לצאת ידי שמיים.
קטע מספר שמירת הלשון
פרק ב' חתימת הספר "מעלת שמירת הלשון למי שלומד תורה" (1)
ובפרט אם יש לו זמן קבוע ללמוד, על ידי שנשמר מלשון הרע לא מתבטל. וניצל מהעונש של "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים" (עבודה זרה ג:). וזה מידה כנגד מידה. שאם היה לומד תורה, היה מתקיים בו אור התורה שהיא מזון נצחי לנפש כמו לחם. ומזה שפוסק באמצע הלימוד מראה שאינו חפץ במזון הזה, לכן מאכילים אותו את האור של גחלי רתמים.
ולמה נקרא גחלי רתמים? כי אותם גחלים העשויים מעצי רותם אינם נכבים עד שנים עשר חודש, להראות לנו שדנין אותו כרשע גמור שדינו בגיהנם שנים עשר חודש.
