הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ה’, סעיף ה’

ומזה נדע עד כמה רע מנהג אנשים שדרכם תמיד לברר אצל חבריהם מה דיבר איש פלוני עליהם, גם ללא תועלת מעשית מהבירור. וכשלא רוצים לגלות להם,  מפצירים הרבה עד שיגלו. וכשמספרים להם שסיפרו עליהם רע, מקבלים את זה באמת גמורה ונהיים שונאים למספר. וקלקולים רבים, ולאוין ועשין רבים יוצאים ממנהג רע זה. כי איסור קבלת לשון הרע ורכילות הוא אסור אף אם בא מישהו וסיפור להם משהו שנוגע להבא, אסור להאמין רק לחשוש. וכשאין נוגע להבא, אסורה אף השמיעה. ועל אחת כמה וכמה אסור לעמוד ולהפציר בחברו שיספר, עד שיבוא לידי איסור סיפור רכילות, והשומע לאיסור קבלת רכילות. לכן צריך להתרחק מאוד ממנהג רע זה, אלא אם כן ברור לו שיש כאן תועלת להישמר להבא מפלוני.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ג’ כמה פרשיות בתורה בענין “מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו” (3)

והנה ידוע מה שכתב בספר חסידים , שמצוה שאין לה דורשים היא כמת מצוה ואותה מצוה מקטרגת ואומרת : כמה גרועה אני, שנעלמתי לגמרי ולא מקיימים אותי. והנה זה אפילו במצוה אחת, וכל שכן לפי מה שערכנו לפני הקורא שיש חלק גדול בתורה בעניני שמירת הלשון, אם כן חלק גדול מהתורה מוטל בבזיון. וכמה גדול שכר מי שנזהר לא להכשל בזה, והוא נותן כבוד למצוות האלה. ועליו אמר הכתוב (שמואל א' ב' ל') "כי מכבדי אכבד".