הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף ה', ו'

אסור קבלת רכילות הוא גם אם שמע מאדם שנאמן עליו כ-2 עדים. ואפי' אין אם אין שום צד זכות. וכל זה אם אין תועלת לעתיד, אבל אם יש תועלת שיידע להישמר לעתיד מותר לקבל ולהאמין, אבל לא לספר לאחרים. אלא אם כן יש תועלת אם יספר להם. וכל זה אם סיפור לו שראה בעצמו, אבל אמר ששמע מאחרים, אין היתר להאמין לו והרי הוא כשאר אדם שסיפר לו. וכל היתר זה הוא רק באדם שמכיר היטב ומאמין לו תמיד כעדות 2 עדים. אבל אם בשאר דברים אין מאמין לו, ורק ברכילות נוח לו להאמין לו, וודאי שיש בזה אסור קבלת לשון הרע ורכילות.

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף ז'

וכל זה בזמן התלמוד, אבל בימינו פסקו שאין לאדם לומר שפלוני נאמן עליו כ-2 עדים. לכן אסור בכזה מקרה לקבל, רק לחשוש. וכמה טועים האנשים שנזהרים בלשון הרע ורכילות, אבל אם שומעים ממשפחתם מאמינים, כי הם וודאי לא ישקרו להם. וטעות היא, כי אין חילוק אם המספר נאמן עליו או לא.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)

כתוב במשלי (י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל" וגו'. וידוע שמשלי הוא תמיד משלים. והיינו כמו שבעניני הממון רגיל הוא לאדם שמתעשר בעסקיו ועולה מעלה מעלה. ומכל מקום כשעושה חשבון צדק, מגלה שאין לו מאומה. מפני שכמה שהיה לו רווח, היו הפסדים רבים. כך בעניני הנצח. יש לך אדם שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אבל יש לו טבע רע שדרכו להטיל דופי בבריות. איש שכזה כשיבוא לעולם הבא, יגלה שאין לו מאומה. שכל הנטיעות והגפנים שנטע בגן עדן במעשיו, נתכסו פניו בקוצים וברקנים ולא נכר כלל הגפנים שיש בו. כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". שלא למד או שכח על ידי עצלנותו. והשני "חסר לב". שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל לבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון "והנה כולו עלה קמשונים"- שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים. ועל השני "כוסו פניו חרולים" וגו'. ובאורו הוא לפי ענינינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הלולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים.