הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף ח' ט'

אסור לקבל רכילות גם אם המספר סיפר לתומו ולא התכווין לעורר מריבות. ואם ראה על מי שסיפרו לו שדיבר עליו רעה דברים הנכרים שאכן הוא עשה את זה, מותר להאמין בהצטרף 5 תנאים. 1. שאין צד לדון לכף זכות כלל. 2. שיהיה דברים הנכרים ממש, ולא נכרים קצת. 3. שיראה את הדברים הנכרים בעצמו. 4. שיהיה לו מידיעת הסיפור תועלת להבא. 5. מותר רק להאמין בעצמו, אבל לא לספר לאחרים, וודאי שלא להפסידו בממון או להכותו.

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף י'

והרבה נכשלים בזה. שאם יש להם נזק מהלשנה, ויש להם דברים הנכרים על מישהו שעשה את זה, הולכים ומלשינים עליו. ואסור מ-2 סיבות. 1. מותר להלשין רק אם תהיה תועלת להבא שהשני לא לא ילשין עליו יותר, אבל לא בשביל לנקום. 2. כיון שכל ההיתר הוא רק אם ראה בעצמו שהלשין עליו, אבל לא מספיק דברים שכנראה הלשין עליו. וודאי אם רק שמע מאחרים שאסור להאמין, וודאי שלא להזיקו בממון.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (2)

וכמו שמובא בזוהר הקדוש פרשת פקודי (תרגום): "ומרוח הרע הזה תלויים כמה מעוררי דין אחרים. שהם ממונים לאחוז בדבר רע או בדבר טינוף שהאדם מוציא מפיו. ואחר כך מוציא מפיו דברים קדושים. אוי להם, אוי לחייהם, אלו בני אדם גורמים לאלו מעוררי הדין האחרים לשלוט ולפגום מקום הקדוש. אוי להם בעולם הזה, אוי להם בעולם הבא. כי אלו רוחות הטומאה לוקחים את דבר הטומאה שאמר פיו, וכשהאדם מוציא אחר מפיו דבר קדושה, מקדימים אלו רוחות הטומאה ולוקחים דבר הטומאה ההוא ומטמאים דבר הקדושה ההוא. והאדם אינו זוכה בה בדבר הקדושה, וכביכול נחלש כח הקדושה." עד כאן לשון הזוהר. וכעין זה אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי י"ג ג') "פשק שפתיו מחתה לו". וביאר הגר"א וזה לשונו: מי שמרחיב שפתיו, אף על פי שיש לו נפש טובה ועשה מצוות הרבה וכמה גדרים- פיו יהיה לו מחתה לכול. עד כאן לשונו.