הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף ח' ט'

אסור לקבל רכילות גם אם המספר סיפר לתומו ולא התכווין לעורר מריבות. ואם ראה על מי שסיפרו לו שדיבר עליו רעה דברים הנכרים שאכן הוא עשה את זה, מותר להאמין בהצטרף 5 תנאים. 1. שאין צד לדון לכף זכות כלל. 2. שיהיה דברים הנכרים ממש, ולא נכרים קצת. 3. שיראה את הדברים הנכרים בעצמו. 4. שיהיה לו מידיעת הסיפור תועלת להבא. 5. מותר רק להאמין בעצמו, אבל לא לספר לאחרים, וודאי שלא להפסידו בממון או להכותו.

הלכות רכילות, כלל ו', סעיף י'

והרבה נכשלים בזה. שאם יש להם נזק מהלשנה, ויש להם דברים הנכרים על מישהו שעשה את זה, הולכים ומלשינים עליו. ואסור מ-2 סיבות. 1. מותר להלשין רק אם תהיה תועלת להבא שהשני לא לא ילשין עליו יותר, אבל לא בשביל לנקום. 2. כיון שכל ההיתר הוא רק אם ראה בעצמו שהלשין עליו, אבל לא מספיק דברים שכנראה הלשין עליו. וודאי אם רק שמע מאחרים שאסור להאמין, וודאי שלא להזיקו בממון.

קטע מספר שמירת הלשון

חלק שני פרק ח' "דברי מוסר בענין חשבון הנפש" (4)

"תבוא ותכונן עיר סיחון". דרשו את המילה "עיר סיחון" באופן אחר. כי כתוב אחר כך (במדבר כ"א כ"ח) "כי אש יצאה מחשבון, להבה מקרית סיחון, אכלה ער מואב, בעלי במות ארנון". ודרשו כך: אם אדם עושה את עצמו כעיר (חמור צעיר), שמהלך אחרי סייחה נאה (שמתפתה ליצרו), תצא אש מחשבון. זאת אומרת מאנשים שמחשבין חשבונו של עולם. "להבה מקרית סיחון", אלו הצדיקים שנקראו שיחין. (אילנות טובים). ותאכל את אלה שלא מחשבים את סופם. ובאור הדברים לפי מה שאמרנו שהרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנום, וזה שאמרו "כי אש יצאה מחשבון", היינו אש של גיהנם שנברא על ידי העוונות. תצא אש מהם, שלא תשלוט בצדיקים, אלא ברשעים שלא מחשבים את סופם. וזה הפשט בסוף הפסוק "אכלה ער מואב". לרמוז שאכלה בעלי תאוות.