הלכות רכילות, כלל ט’, הלכה ט”ו

ועתה נבוא לבאר מה שנכשלים בו הרבה אנשים, ואביא מקרה אחד, וממנו יקיש המשכיל למקרים דומים.

מצוי שאחד מביא סחורה לעיר למכור ובאים אצלו קונים הרבה. וקורה פעמים רבות שמי שאין לו כסף אל המקום מבקש מבעל הבית לשמור לו את הסחורה בצד, עד שישוב עם כסף. ובאים לבינתים קונים אחרים ומפצירים במוכר שימכור להם את הסחורה שברר הראשון, ומסכים להם. ואחר כך כשבא הקונה עם כסף אומר לו המוכר “פלוני בא ולא רציתי למכור לו, אבל הוא השליך כסף ולקח את הסחורה על כרחי ולא רציתי לריב איתו”.
בכזה מקרה עובר על לאו גמור של “לא תלך רכיל בעמך”. למרות שעוול מה שעשה הקונה שהפציר בו למכור את הסחורה ששמורה לקונה הראשון, בכל זאת ברגע שמכר לו מכירה גמורה היא, ולא ייצא שום תועלת מזה שיגלה לקונה הראשון את השם המפציר. חוץ מזה שיכניס לו שנאה בלבו עליו.
וכל שכן לפי מה שמצוי שבמקרים רבים לא הפציר בו השני כל כך, ורק מטובת עצמו מכר לו. וכדי שלא יהיה לקונה הראשון תרעומות עליו, מסיר העוולה מעל עצמו ונותנה על חברו. ובוודאי הוא עון גדול מאוד, כי הוא בכלל מוציא שם רע.
וצריך מאוד להיזהר בכזה מקרה לא לגלות את שם הלוקח השני שקנה את הסחורה. אפי’ אם המוכר יטול העוולה על עצמו ויאמר שמכר לו בטעות, בכל זאת תיכנס שנאה בלב הלוקח הראשון עליו על זה שירד לחייו. לכן יענה המוכר סתם “מכרתיה בשגגה לאחר”.
ודע שכל מה שכתבנו בספר על גודל הזהירות מעון לשון הרע הוא למי שבכלל “עמיתך”. אבל באותן אנשים הכופרים בתורת ה’, אפילו רק באות אחת, והמלעיגים בדברי חז”ל- מצווה לפרסם דעתם הכוזבת לעיני הכול ולגנותם, כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים.