הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ח'

ההיתר שיש לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, הוא דווקא אם הוא רואה שעל ידי שיספר לאנשים את גודל התרמית במחלוקת, יראו האנשים שהבעלי מחלוקת לא צודקים, ולא יצטרפו למחלוקת, ומתוך זה תתבטל המריבה. אבל צריך שימלאו הפרטים הבאים:
א. שהדברים שעליהם התבסס שהם בעלי מחלוקת, שיידע בעצמו ולא יסמוך על שמיעה מאחרים.
ב. צריך שיכווין לתועלת, ולא מצד שנאה.
ג. אם באפשרותו להשקיט את המריבה באופן אחר בלי לדבר לשון הרע, כגון על ידי הוכחה, אסור לו לספר לשון הרע עליהם. אלא כן הוא ירא להוכיחם, כיון שאז יראו בעלי המחלוקת שהוא לא איתם, ויפרו את עצתו להשבית את המריבה. אבל צריך שיקול דעת גדול, ולא יחליט מהר איזה צד צודק במחלוקת, ויתבונן היטב על פי התורה מי צודק. ואם הוא בספק – שב ואל תעשה עדיף ולא יספר לשון הרע אף להשבית את המחלוקת.