הלכות שמירת הלשון

ציורים, סעיף ו'

ו. ועתה נחזור לבאר מה שהתרנו בתחילת סעיף ד'. אם החתן יש לו חסרונות עצומים, יש הבדל בין החסרונות. אם החיסרון מצד חולי הגוף, והמחותן אינו יודע בגלל שהוא חולי פנימי שאינו נראה בחוץ, פשוט הוא שאין איסור רכילות לגלות.(אם יתמלאו כל הפרטים) ויש עוד אופן שצריך לגלות לו. אם נשמע על החתן שיש בו אפיקורסות חס ושלום, צריך לגלות לו, ועל זה נאמרו סמוכין "לא תלך רכיל בעמך", "לא תעמוד על דם רעך". אבל אם החיסרון הוא מצד מיעוט חכמת התורה שיש בו, אין צריך לגלות לו. כי הוא הפסיד את עצמו. שהיה לו להוליכו אצל בעלי תורה שינסו את כוח חוכמתו בתורה. ומזה שלא עשה כן, נתרצה בחתן כמו שהוא.

ציורים, סעיף ז'

והוא הדין לגלות לחתן על המחותן. אם יש חולי פנימי בכלה, שאין ניכר כלפי חוץ, ואילו היה יודע החתן לא היה מתרצה לשידוך, יכול לגלות לחתן אם נתמלאו הפרטים ואין בו משום איסור רכילות. וכן אם נשמע על בית המחותן שהוא בית פריצות, שהוא סיבה גדולה להרוס על ידי זה את זה את תכלית הנישואין, צריך לגלות לו את זה. גם אם לא נשלמו הפרטים הנ"ל. רק שיתבונן קודם אם דבריו יהיו נשמעים, כי בשידוך מצוי שלא ישמע לו החתן, ואחר כך יבוא לידי רכילות.

פרק ז' חתימת הספר "גדלות מידת החסד ומעלת אגודת גמילות חסדים" (6)

ודע אחי שמצות גמילות חסדים היא המעלה הראשונה משמונה מעלות שבמצות צדקה, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות מתנות עניים הלכה ז', וזה לשונו: שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. המעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שיורד מנכסיו ונותן לו הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר (ויקרא כ"ה ל"ה): "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך". כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך לבריות. עד כאן לשונו.