הלכות שמירת הלשון

הלכות רכילות, כלל ט', הלכה ה'

ועתה נבוא לבאר עוד כלל גדול בענינים אלו, ועלי ידי זה יתבאר הפרט החמישי לעיל. דע, שכל ההיתר שכתבנו לעיל לספר, הוא דווקא אם האיש שמספר לו עוד לא סגר עם זה שמספר עליו. אבל אם סגרו כבר, תלוי בזה. אם הוא יודע שמחמת דיבורו שיגלה לו, לא יעשה למי שסיפר עליו שום נזק, רק יידע להיזהר מלהינזק ממנו, ונשלמו כל הפרטים, אז מותר ונכון לספר לו. אבל אם הוא מכיר את טבע האיש שמספר לו שאם יספר לו וודאי יקבל את זה כאמת גמור ויפסוק דין לעצמו ויעשה מעשה, לחזור מהשותפות או שאר עניני היזק על פי דיבורו. אפילו שלא יעשה יותר ממה שהיו מחייבים בבית על פי דיבורו אם שני עדים היו מעידים כדבריו, בכל זאת אסור. כיוון שבדיבורו גורם לנידון יותר ממה שהיו מחייבים אותו בבית דין, כי בבית דין לא היו מחייבין אותו על פי דבריו כיוון שהוא רק עד אחד. ולפי זה נראה שאם המספרים הם שניים וראו את הדבר בעצמם, יכולים לספר אם כוונתם רק לסלק הנזקים, ושלא יסובב יותר היזק ממה שהיה נגרם בבית דין. וגם שיושלמו שאר הפרטים.

הלכות רכילות, כלל ט', הלכה ו'

ו. וכל ההיתר של שניים באדם שטבעו לעשות מעשה לעצמו, הוא רק שיינצלו מעוון דיבורים אסורים. אבל עדיין נחשבים מסייעים לדבר עבירה. כיון שעל פי דבריהם עושה האיש שמספרים לו דבר איסור. כיון שאסור לו לעשות מעשה על פי עצמו עד שיפסקו בבית דין שיכול לעשות כן. וחוץ מזה קשה שיתאספו כל הפרטים להתיר, כי אין מצוי שיידעו המספרים את כל פרטי הדינין כדי שישערו נכונה מה יפסקו בבית דין. ולכן יש להיזהר מלגלות לאדם שדרכו לעשות מעשה על פי עצמו בלי רשות מבית דין, כדי שלא יילכדו ברשת בעלי הלשון. ושומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו.

חלק שני פרק א' "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)

כתוב במשלי (י"ג ז'): "יש מתעשר ואין כל" וגו'. וידוע שמשלי הוא תמיד משלים. והיינו כמו שבעניני הממון רגיל הוא לאדם שמתעשר בעסקיו ועולה מעלה מעלה. ומכל מקום כשעושה חשבון צדק, מגלה שאין לו מאומה. מפני שכמה שהיה לו רווח, היו הפסדים רבים. כך בעניני הנצח. יש לך אדם שעושה תמיד מצוות ומעשים טובים, אבל יש לו טבע רע שדרכו להטיל דופי בבריות. איש שכזה כשיבוא לעולם הבא, יגלה שאין לו מאומה. שכל הנטיעות והגפנים שנטע בגן עדן במעשיו, נתכסו פניו בקוצים וברקנים ולא נכר כלל הגפנים שיש בו. כמאמר הכתוב (משלי כ"ד ל') "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב". והיינו שיש שני מיני אנשים. אחד עצל להשיג לעצמו תורה ומעשים טובים, וזהו "שדה איש עצל". שלא למד או שכח על ידי עצלנותו. והשני "חסר לב". שיש בידו תורה ומעשים טובים, אבל לבו חסר דאגה עליהם שיתקיימו בידו. ומפרש על הראשון "והנה כולו עלה קמשונים"- שתחת נטיעות יפות מדברי תורה גדלו קוצים וברקנים מדברים בטלים. ועל השני "כוסו פניו חרולים" וגו'. ובאורו הוא לפי ענינינו, שכל דיבור של תורה וקדושה שדיבר והיה באפשרותן לעלות ולעשות פרי הלולים קודש לה', נתכסה ונמשכה עליו רוח הטומאה על ידי דיבוריו האסורים.