הלכות שמירת הלשון
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה ה'
ועתה נבוא לבאר עוד כלל גדול בענינים אלו, ועלי ידי זה יתבאר הפרט החמישי לעיל.
דע, שכל ההיתר שכתבנו לעיל לספר, הוא דווקא אם האיש שמספר לו עוד לא סגר עם זה שמספר עליו. אבל אם סגרו כבר, תלוי בזה. אם הוא יודע שמחמת דיבורו שיגלה לו, לא יעשה למי שסיפר עליו שום נזק, רק יידע להיזהר מלהינזק ממנו, ונשלמו כל הפרטים, אז מותר ונכון לספר לו.
אבל אם הוא מכיר את טבע האיש שמספר לו שאם יספר לו וודאי יקבל את זה כאמת גמור ויפסוק דין לעצמו ויעשה מעשה, לחזור מהשותפות או שאר עניני היזק על פי דיבורו. אפילו שלא יעשה יותר ממה שהיו מחייבים בבית על פי דיבורו אם שני עדים היו מעידים כדבריו, בכל זאת אסור.
כיוון שבדיבורו גורם לנידון יותר ממה שהיו מחייבים אותו בבית דין, כי בבית דין לא היו מחייבין אותו על פי דבריו כיוון שהוא רק עד אחד.
ולפי זה נראה שאם המספרים הם שניים וראו את הדבר בעצמם, יכולים לספר אם כוונתם רק לסלק הנזקים, ושלא יסובב יותר היזק ממה שהיה נגרם בבית דין. וגם שיושלמו שאר הפרטים.
הלכות רכילות, כלל ט', הלכה ו'
ו. וכל ההיתר של שניים באדם שטבעו לעשות מעשה לעצמו, הוא רק שיינצלו מעוון דיבורים אסורים. אבל עדיין נחשבים מסייעים לדבר עבירה. כיון שעל פי דבריהם עושה האיש שמספרים לו דבר איסור. כיון שאסור לו לעשות מעשה על פי עצמו עד שיפסקו בבית דין שיכול לעשות כן. וחוץ מזה קשה שיתאספו כל הפרטים להתיר, כי אין מצוי שיידעו המספרים את כל פרטי הדינין כדי שישערו נכונה מה יפסקו בבית דין.
ולכן יש להיזהר מלגלות לאדם שדרכו לעשות מעשה על פי עצמו בלי רשות מבית דין, כדי שלא יילכדו ברשת בעלי הלשון. ושומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו.
קטע מספר שמירת הלשון
חלק שני פרק ג' כמה פרשיות בתורה בענין "מי שמפקיר פיו, עלול שיכלו מצוותיו" (1)
ראשון לכול מעשה דנחש. שסיפר לשון הרע על הקדוש ברוך הוא. ובזה גרם מיתה לכל באי עולם. ובפרשת ויצא (בראשית כח כ) "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני וכו'". ואמרו חז"ל "ושמרני" מלשון הרע. ובפרשת וישב במעשה דיוסף שכתוב (בראשית לז ב) "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם". שזו היתה הסיבה הראשונה לרדת בני ישראל למצרים.
ובפרשת שמות (שמות ב יד) "אכן נודע הדבר".
עוד שם שאמר משה רבינו עליו השלום (שמות ד א) "והן לא יאמינו לי". שהשיב לו השם יתברך "מה זה בידך וגו' והיה לנחש". עוד שם "והנה ידו מצורעת כשלג".
ובפרשת יתרו (שמות יז ב) "וירב העם עם משה וגו' על ריב בני ישראל" וסמוך לו "ויבוא עמלק". ובפרשת משפטים "לא תשא שמע שוא" שהוא עומד על המספר ועל המקבל. וסמוך לו "לא תהיה אחרי רבים לרעות". ובפרשת תצוה ענין המעיל "שפה יהיה לפיו סביב" וכל הפרשה "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". וכל פרשת תזריע ומצורע. נגעי בתים, נגעי בגדים, נגעי אדם. "בדד יישב" מרוחק אף ממחנה ישראל. וכפרתו - צפרין המפטפטין.
ובפרשת קדושים "לא תלך רכיל בעמך". "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא".
ובפרשת בהר "ולא תונו איש את עמיתו", ומדובר גם על אונאת דברים שהוא דיבור רע. ובפרשת נשוא (במדבר ה ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע". היינו אפילו אם הוא גדול בתורה כדואג. ובפרשת בהעלותך "ותדבר מרים ואהרן במשה" וגו. וכל פרשת שלח לך המדברת מענין המרגלים.
ובפרשת חוקת "וידבר העם באלוהים ובמשה". ובפרשת כי תצא "כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע". ואמרו חזל דבר רע- דבור רע. עוד פסוק "זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים". ובפרשת תבוא "ארור מכה רעהו בסתר". שהוא עומד על לשון הרע. וידוע שכל הארורים פתחו בברכה ואמרו "ברוך אשר לא יכה", הרי שהזהיר בזה תהיה לו ברכה.
