הלכות רכילות, כלל ט’, הלכה יב

א. שלא יגדיל את את הספור או העוולה יותר ממה שהם.
ב. שיהיה כוונתו לעזור ללקוח, ולא לשמוח בקלון המוכר. אפילו שהוא יודע כמעט בבירור שהמוכר רימה את הלקוח. ובזה הפרט נכלל עוד ענין, שישער בעצמו שייצא תועלת מזה שמספר. אבל אם הוא איש שאין דרכו לתבוע ולהתכווכח, ורק יכאיב לו בלבו לשמוע שרימו אותו, ויכניס לו שנאה על המוכר, אין צורך לספר לו את האמת. ובמקרה שאין הלקוח יכול לחזור בו מהמקח מצוה לשבח המכר בפניו ואין בו משום “מדבר שקר תרחק”.
ג. אם משער שיכול להוכיח את המוכר שיחזיר ללקוח האונאה יוכיחנו במקום לספר ללקוח.
ד. אם הוא יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת מאשר לספר ללקוח, לא יספר.
ה. שהאיש שמספר לו , לא יהיה הולך רכיל. כי אם בטבעו הוא הולך רכיל, הרי הוא מכשילו בלספר למוכר שאיש פלוני אמר שהסחורה רעה או אינה שווה דמי המקח. ונמצא מכשילו באסור רכילות. ומכל מקום נראה שאם יזהירו שלא יגלה את שמו יקשיב לו, יעשה כן.