הלכות לשון הרע, כלל ה', סעיף ג' ד'

ועל פיתוי היצר שמשכנע את האדם שדבר זה אינו בכלל לשון הרע, על האדם לחשוב לעצמו כך:
אם יתוודע לאדם שאחד פרסם עליו שהוא אינו חכם, כמה היה מתרעם וכועס עליו מדוע ראה לנכון לפרסם עליו כך. והיה מחליט בליבו שהמספר הוא רע לב ובעל לשון הרע. אבל כשאדם רוצה לעשות את זה לחבירו, פתאום אין זה נחשב בעיניו עוון כלל.
ובאמת בענין זה יש יותר לשון הרע מענינים אחרים. כי לפעמים מספרים לשון הרע בגלל קנאת האמת, אבל בכזה לשון הרע זה רק מרוע לב. וגם בשאר לשון הרע לא תמיד מתקבל, אבל לשון הרע כזה מתקבל מהר.

וכל זה שכתבנו, הוא אפילו אם רק אמר עליו שאינו חכם בעניני העולם. וכל שכן אם סיפר על איש שבעיני בני העיר נחשב חכם לתורה, ואמר עליו שאינו חכם כל כך, רק יודע מעט בתורה. ועל ידי זה נתמעט ממדרגתו. בוודאי בכלל עוון לשון הרע הוא, למרות שזה אמת. כיון שאין כוונתו לתועלת, רק להכפיש את חבירו באוזני השומעים. ועלול להיגרם נזק לזה שסיפרו עליו.
כגון לומר על הרב בעיר שאינו חכם בתורה, רק יודע מעט פסקי הלכות שצריך בשביל להיות רב. עובר על לשון הרע דאורייתא, כיון שממעט את כבודו לגמרי, וגם יורד לפרנסתו כי אולי יפטרו אותו. וגם משפיל כבוד התורה וקיום מצוותיה כיון שלא יקשיבו לתוכחת הרב.
או לומר על חתן חדש בעיר שאינו חכם בתורה. כיון שייגרם לו היזק וצער כשייודע למשפחת הכלה.
וגם לומר על אומן שאינו מומחה גדול בתחומו, בגדר לשון הרע, אם מכוון לגנותו. ואם מכוון לתועלת, יתבאר בכלל ט' בהלכות רכילות.