חפץ חיים – הקדמה (4)
ואחשבה לדעת מדוע לאו זה נעשה הפקר לכל כך הרבה בני אדם.
והתבוננתי שזה בגלל כמה סיבות. להמון מצד אחד, וללומדים מצד שני.
ההמון אינם יודעים שאסור לשון הרע הוא גם על אמת. ולבעלי תורה, למרות שיודעים שלשון הרע הוא גם על אמת, יש מהם שהיצר הרע מטעה אותם. אחד, שמי שמספרים עליו את הלשון הרע נחשב לחונף שמותר לספר עליו לשון הרע, כי מצווה לפרסם החנפים והרשעים.
ופעמים אומר לו: הלא פלוני הוא בעל מחלוקת ומותר לספר לשון הרע עליו.
ולפעמים מפתהו בהיתר דאפי תלתא (לפני שלושה אנשים).
ופעמים בהיתר דאפי מרא (בפני המדובר). שמסכים בעצמו בעת הסיפור שהיה אומר לו בפניו. ומגלה לו היצר הרע את כל המאמרים השיייכים להיתרים האלה.
ופעמים הוא משכנע אותו שעצם מה שמספר לא נחשב לשון הרע, כגון שמספר שאינו חכם.
כללו של דבר: או שמפתהו שאין דבר כזה בכלל אסור לשון הרע, או שעל איש כזה התורה לא אסרה לספר לשון הרע.
ואם רואה היצר הרע שבכאלה ענינים לא ינצח, הוא מרמה אותו להיפך. שמראה לו שכל דבר נכנס בכלל לשון הרע, ואם כן אי אפשר לחיות בעולם הזה בלי לפרוש מעניני העולם. כעין דיבת הנחש הערום (בראשית ג' א') "אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ בגן".
ולבד זה חסרה להרבה אנשים ידיעה בענין אסור קבלת לשון הרע. שאסורו הוא אפילו להאמין בלב, רק מותר לחשוש. ואף אינם יודעים לתקן אם עברו על אסור לשון הרע ורכילות.
ומצד סיבות אלו נתמוטט הענין מכל וכל. כי ממילא הורגל האיש לדבר כל מה שמזדמן לו לצאת מפיו. ולא להתבונן בו אם הוא בכלל לשון הרע. והורגלנו כל כך באיסור זה, עד שבעיני אנשים רבים לא נחשב לעוון כלל. אפילו אם אדם ידבר לשון הרע, וישאלהו אחד : מדוע דיברת לשון הרע ורכילות? יחשוב בליבו שבא לעשותו צדיק וחסיד, ולא יקבל דברי המוכיח כיון שרואה שהדבר הפקר אצל כולם.
וכל אלו הסיבות הוא מפני שלא התקבץ במקום אחד יחד כל הלכות לשון הרע ורכילות. שיתבאר פרטיהם ודקדוקיהם. אבל הם מפוזרים בש"ס ופוסקים. ואפי' הרמב"ם פרק ז' מהלכות דעות ורבינו יונה בשערי תשובה שעשו לנו דרך סלולה בהלכה זו, קצרו מאוד כדרכן של ראשונים. וגם יש הרבה דינים שלא באו בדבריהם.