הלכות לשון הרע, כלל ד’, סעיף י”ב

עבר וסיפר לשון הרע על חברו ובא לעשות תשובה, תלוי בזה. אם השומעים דחו את דבריו ולא נתגנה מי שסופר עליו הגנאי בעיניהם, נשאר על המספר רק העוון שבין אדם למקום, ותיקונו שיתחרט על שעבר, יתוודה, ויקבל קבלה לעתיד לא לספר לשון הרע שוב.
אבל אם חבירו נתגנה על ידי סיפורו בעיני השומעים, ונגרם לו היזק בגופו או בממונו, הרי זה ככל עבירות שבין אדם לחברו שאפילו יום הכיפורים ויום המיתה אין מכפרים עד שירצה את חבירו. וכשיתפייס וימחל לו, נשאר עליו רק העוון שבין אדם למקום. ואפילו אם חבירו לא יודע שסיפר עליו כלל, צריך לגלות לו מה שעשה כנגדו שלא כדין ולבקש ממנו מחילה. ומזה נוכל להבין כמה רעה מידה גרועה זו של סיפור לשון הרע. כי מי שמורגל בה, כמעט לא יכול לעשות תשובה. כי בוודאי לא יזכור את כל האנשים שסיפר עליהם לשון הרע. ואפילו אותם אנשים שזוכר, הם לא יידעו מזה, ויתבייש לספר להם על מנת לבקש סליחה. ולעיתים גם מדבר בפגם משפחה וגורם נזק לדורות, ואין לו מחילה עבור זה. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה “המדבר בפגם משפחה – אין לו כפרה עולמית”.
לכן צריך מאוד להתרחק ממידה רעה זאת כדי שלא יהיה כמעוות לא יוכל לתקון.